היעילות של טיפול פסיכו-פיזיולוגי קצר-טווח בניצולי צונאמי דרום אסייתים.

מאת: ד"ר ראג'ה סלבם[1]

תרגום: ד"ר קארן לרנר, מטפלת ומדריכה בשיטת SE

 

אני נמנה על חברי סגל תכניות ההכשרה ב SOMATIC EXPERIENCING (חוויה גופנית) של פיטר לוין ומוסד ההסמכה בסאנטה ברברה. אני מרצה ומלמד ברחבי העולם.  גישתי הולכת וגדלה באופן אקלקטי כשאני שואב משיטות של עבודת גוף כאינטגרציה של תנוחות ו BODYNAMIC CRANIOSACRAL THERAPY  [תרפיה של חוליות חוט השדרה להפגת מתח וכאב על ידי מגע, תוך שחרור נתיבים עצביים, ק.ל.],  SOMATIC EXPERIENCINGוBODYNAMIC ANALYSIS, פסיכולוגיה יונגיאנית וארכטיפית, יחסי אובייקט ובין- סובייקטיביות, AFFECTIVE NEUROSCIENCE, ו ADVITA VEDANTA, מסורת רוחנית מהודו. מוקדי העניין העכשווי שלי הנם מצד אחד טראומה  וATTACHMENT (היקשרות)  ומצד שני רוחניות.

 

מבוא

 

התמונה הייתה מזעזעת. האם והאב התאבלו באוחזים את ידי בנם המת השוכב על חוף הים בקודאלור, טאמיל- נדו (מדינה בדרום הודו שאיבדה אלפי חיים בצונאמי של 26 בדצמבר, 2004). מאז הצונאמי אני נושא עמי לכל מקום את עיתון ה “India Today” עם תמונת ההורים המתאבלים. היא הייתה עמי גם ביום בו נחתתי בטאמיל-נדו עם קבוצה בינלאומית של 11 מטפלי טראומה בכדי לטפל בקורבנות, 6 חודשים אחרי הצונאמי. במהלך השבועיים וחצי הבאים עמדנו לטפל בתסמיני טראומה אצל יותר מ 200  מבוגרים ו 50ילדים מ 13 עיירות דייג של שלושה מחוזות בטאמיל-נדו. עמדנו לעשות שבע פרזנטציות על טראומה ותרפיה בשפה הטאמילית ובאנגלית לאלה שהיו מעורבים בטיפול בנפגעי הצונאמי.  עמדנו גם להיערך לכך שכל המבוגרים שטופלו על ידינו, יעברו ראיון 4 שבועות לאחר הטיפול, לשם הערכת איכות הטיפול ויעילותו. מה שיסתבר בעמודים הבאים של דו"ח זה הוא היעילות של שיטת הטיפול קצר המועד הפסיכו-פיזיולוגי בטראומה המבוססת על SOMATIC EXPERIENCING (SE) במערך של אחר- אסון. ממצאים ראשוניים ממחקר המעקב מצביעים על כך שמרבית האנשים שטופלו דיווחו על הקלה משמעותית בתסמינים 4 שבועות לאחר הטיפול, הרבה מעבר למה שציפינו.

גישת הטיפול

 

כחבר סגל בכיר של תכניות ההכשרה הנלמדות בכל רחבי העולם, של SOMATIC EXPERIENCING (SE)– שיטת טיפול פסיכו-פיזיולוגי בטראומה שפותחה על ידי פיטר לוין שהתפרסמה בספרו "להעיר את הנמר: ריפוי טראומה"[2], תמיד התעניינתי באופן שיש לרפא תסמיני טראומה של אנשים בזמן הקצר ביותר. כשניתנה ההזדמנות לעשות טיפול אחד או שניים לכל היותר (רק 10% מהמטופלים זכו לטיפול נוסף), נותר זמן לבחון במערך של אחר- אסון את התיאוריה והפרקטיקה קצרת-הטווח של העלמת סימפטומים, ששוכללה במשך יותר מעשור שנות הוראה, פרקטיקה פרטית ועבודה אישית.

 

הפרעות בתגובות פיזיולוגיות בסיסיות כבסיס לתסמיני טראומה

 

בעת שמתרחשות חוויות מציפות ומאיימות על החיים, נגלית הפיזיולוגיה (מוח וגוף) של בני אדם  כבנויה מראש להגיב בכמה אסטרטגיות של הישרדות/התמודדות הקשורות זו לזו: כיווץ או רפיון של רקמת מוח/גוף, עוררות מערכת עצבית גבוהה או נמוכה, אימה או היעדרה הנראה לעין, דחק או היעדרו הנראה לעין, ותגובות הגנה של פעילות יתר או תת-פעילות של OREIENTING(תנועות התמצאות במרחב), בריחה, לחימה, קפיאה, ודיסוציאציה (הינתקות), אם לציין את החשובות ביותר מביניהן. כשתגובות פיזיולוגיות בסיסיות אלה של הישרדות/ התמודדות (נכנה אותן תגובות הישרדות בסיסיות) אינן מסוגלות לטפל בהצפה, הפיזיולוגיה עלולה אף להיקלע למצבים קיצוניים של אי-וויסות, כמו פרכוסים והפרעות שונות של מערכת העצבים האוטונומית.  במרבית המקרים, תגובות הישרדות בסיסיות ומצבים קיצוניים אלה של אי-ויסות אינם נמשכים, שכן מסתבר שבני אדם בנויים מראש לווסת את פיזיולוגית ההישרדות שלהם בחזרה לבריאות. עם זאת,  כשהם ממשיכים להתקיים מסיבה כל שהיא, הם יכולים להיהפך למקור של תסמיני טראומה מציקים אצל בני אדם.

 

החשיבות של הדרכה חינוכית ביחס לפסיכופיזיולוגיה של הטראומה

 

הסיבות לכך שמרבית האנשים נרפאים עם הזמן באופן טבעי מן הטראומות שלהם ואחרים אינם נרפאים הנן רבות. עם זאת, הסיבות לכך שאנו יכולים לעשות משהו יכולות להיות מאוד שימושיות בפיתוח גישה יעילה של טיפול קצר טווח. אם מקורם של תסמיני הטראומה הנו בהפרעות בפיזיולוגיה של ההישרדות, פירושו של דבר שמרכזי מוח נמוכים המווסתים את הגוף בחזרה לבריאות מוצפים, זקוקים לתמיכה או לוויסות אינטראקטיבי בעזרת מרכזי מוח גבוהים יותר ו/או הסביבה, על מנת לשוב למסלול של ויסות עצמי. חינוך של ניצולי טראומה בנוגע לפיזיולוגיה של הטראומה, כיצד היא מתנהגת במהלך טראומה וכיצד היא מתנהגת באופן טבעי לאחר טראומה כדי לרפא את עצמה, הנו דרך אחת לידע את מרכזי המוח הגבוהים כך שיוכלו לספק תמיכה הנחוצה למרכזי מוח נמוכים יותר, היכן שהאחרונים יכולים להיכשל לווסת את הגוף בחזרה לבריאות. עם ההתפתחויות במדע וברפואה, נראה שבני אדם הפכו ליותר מנותקים מהידע בדבר יכולות הריפוי העצמי שלהם ומדרכי התמיכה שלהם ביכולות אלה. בהודו, תרבות בה יש, לרוע המזל, עליה בנטייה לפתח סימפטומים גופניים מול חוויות חיים קשות ולחפש טיפול רפואי עבורם, חלק קריטי מאסטרטגיית הטיפול הייתה – לחנך ניצולי טראומה בנושא הפיזיולוגיה של טראומה ושל החלמה ממנה כדי שיוכלו למצוא את ההחלמה לסימפטומים שלהם בתוך עצמם.

 

חשיבות המגע בוויסות  אינטר-אקטיבי (INTERACTIVE REGULATION)

 

בנוסף לחינוך שכזה, השתמשנו במגע כמרכיב חשוב של גישתנו כדי לעזור לשחזר את הוויסות העצמי בפיזיולוגיה של אלה שטפלנו בהם. מגע שיחק אולי תפקיד קריטי יותר בהצלחת אסטרטגיית הטיפול קצר הטווח שלנו מאשר חינוך. מגע יכול להיות יעיל משום שגופם של בני אדם נבנה על ידי הטבע לווסת את עצמו באופן אינטראקטיבי יחד עם גוף אחר, במיוחד בעתות דחק, כפי שכל אם יודעת באופן אינטואיטיבי. ומה שנכון עבור ילדים נכון גם לגבי מבוגרים כאשר הם מוצפים. חברת צוות, שלאחרונה עבדה עם ניצולי ההוריקן קטרינה בארה"ב, מדווחת שגישת הטיפול קצר הטווח שפעלה היטב בהודו אצל ניצולי הצונאמי פעלה היטב גם אצל קורבנות ההוריקן. על מנת להמחיש את השימוש היעיל במגע, היא מדווחת על מקרה של גבר בחרדה, מעיר שנהרסה בהוריקן. הוא לא היה מסוגל לישון במשך ימים אך חש צורך להירדם בתוך דקות לאחר שיד תמכה בו בצווארו. עם חינוך ומגע כמרכיבים חשובים של הגישה שלנו, חיפשנו להניע ולייצב את הפיזיולוגיה של אלה עם תסמיני טראומה, על מנת להביאה למקום אחר מן המצב של הפרעות או פיקסציה באחת או יותר מתגובות ההישרדות הבסיסיות המתוארות לעיל. תקוותנו הייתה שההתערבות שלנו תספיק על מנת להשיב מספיק וויסות-עצמי לפיזיולוגיה, על מנת שזו תוכל לטפל ביתר ההחלמה, תוך תמיכה והבנה רבה יותר של תהליך ההחלמה של הקליינט.

 

דוגמאות של טיפול

 

הדייג שלא ראה

 

בסוף הפרזנטציה על טראומה, דייג שטולטל באוויר בצונאמי דיווח שלא היה מסוגל לשוב חזרה לאוקיאנוס על מנת לדוג, משום שמאז נפגמה ראייתו. הוא סיפר כמו כן שעיניו נהיו רגישות באופן מכאיב ביותר  לאור, מה שהקשה עליו עוד יותר לצאת לים. הדייג ישב בקהל  והקשיב להרצאה על טראומה בטאמילית, ולרעיון ש"הכוחות" או התרופות לריפוי הטראומה מצויים בתוך האדם עצמו. הוא התנדב לעבוד מול הקבוצה כדי לראות אם תהיה לו הקלה בסימפטומים. כאשר החל לתאר את מה שחווה במהלך הצונאמי, כשאני מנחה את תשומת הלב שלו, הוא יכול היה לחוש כיווץ, אימה, ועליה גבוהה של עוררות בגופו. בהמשך ההנחיה, הוא היה מסוגל ללמוד לפרוק את העוררות הגבוהה בגופו דרך קצוות גופו (רגליו, זרועותיו, וכן גם אזורי הראש והצוואר) ולהפחית את רמת האימה, העוררות והכיווץ שחש בגופו. כשאפשר לגופו זמן מסוים כדי להסדיר את עצמו לאחר המחזור הראשון, עזרתי לדייג להמשיך לעבוד עם הכיווץ בשרירי הצוואר והעיניים בכך שהניע את צווארו ועיניו באופן רצוני וצפה כיצד תנועות אלה הביאו שוב אימה ועוררות לגופו. הפעם שוב, בהנחייתי, הוא היה מסוגל לזהות את סימני הפריקה של עוררות גבוהה כמו עקצוץ ורעידה בקצוות גופו, לתמוך בם תוך מודעות, ולהפחית את הרמה הלא נוחה של אימה ועוררות שחש, לעומת מצב של היות מכווץ באופן חסר אונים לסימפטומים של אימה ועוררות הגוברים בתוך הגוף. בזמן שחקר כיצד שרירי צווארו ועיניו לא עוד מכווצים כפי שהיו קודם לכן בעת שהסדיר עצמו לאחר המחזור הראשון, הוא דיווח שכל ראשו החל מרגיש מתפשט מתוכו מאליו, מה שהנו לעתים קרובות סימן חזק של ויסות עצמי. כשביקשתי אותו להביט סביבו ולשים לב אם משהו השתנה, הוא דיווח בפליאה שהיה מסוגל לראות טוב יותר וכן שלא עוד חווה את המבט הכואב כשהביט אל קרני השמש הבוהקים מבעד לחלון. סיימתי את המפגש בהדרכה חינוכית חוזרת על האופן שבו הוא יוכל להפחית כיווץ, אימה, ועוררות שחש בגופו תוך כדי מודעות (AWARENESS) ותנועה שלו, כפי שעשה פעמיים במהלך הטיפול. לאחר המפגש, הוקרן לקהל סרט וידאו בן 40 דקות על שלושת הגלים של הצונאמי שהכו את איזור החוף של העיר קאניאקומארי. כשההקרנה הסתיימה, בדקתי את הדייג לראות האם הפיזיולוגיה שלו נותרה חסינה (RESILIENT) או שחזרה לפתולוגית הטראומה שלה במהלך סרט הוידאו. הדייג דיווח שהוא יכול היה לחוש את גופו מעורר, חושש, ומכווץ כשהסרט התקדם, אך הוא יכול היה גם לחוש את הפריקה של העוררות וההפחתה של האימה בלא שהתכווץ בחוסר אונים. הוא דיווח כמו כן שהסימפטומים שלו של ראיה פחותה ורגישות לאור גברו במהלך הסרט יחד עם כיווץ, אימה ועוררות. עם זאת, כשהוידאו התקדם ולאחר שהסתיים, והעוררות שלו נפרקה יחד עם האימה והכיווץ, הוא היה מסוגל לראות היטב כפי שהיה קודם ורגישותו לאור בהיר הייתה נמוכה כפי שהייתה בתום הטיפול הקודם שלו, מה שמראה על פרוגנוזה טובה להיעלם הסימפטומים שלו.

 

הילד שליבו פעם מהר

 

ז'אן דו ריבז', אחת מחברות הצוות עמדה לסיים את יום עבודתה, כאשר ילד צעיר ניגש אליה, לקח את ידה בידו, הניח אותה על הלב שלו ומלמל את המילה "צונאמי". הלב שלו פעם במהירות, והוא תקשר את הצורך שלו בעזרה באמצעות העיניים והמחוות של גופו. הוא סיפר לה שהלב שלו החל לפעום במהירות הזו מאז הצונאמי. ז'אן התרגשה מן האינטראקציה עם הילד וביקשה להישאר זמן נוסף עימו. בעזרת מתרגם,  היא עזרה לילד להחזיר את קצב פעימות הלב לקצב נורמאלי על ידי המגע בחזהו. היא לימדה אותו להרגיש את גופו ולעזור לו לשחרר את העוררות הגבוהה של מערכת העצבים דרך זרועותיו ורגליו. הילד הגיב בחיוב רב לטיפול ונראה שהבין באופן אינטואיטיבי את התהליך. בסוף המפגש, קצב פעימות לבו היה נורמאלי והוא נראה רגוע ושמח יותר.

 

 

האישה שלא יכלה להפסיק לבכות

 

עבדתי עם אישה שהייתה מוצפת באופן קבוע מצער, בכפר שאיבד 650 חיים בצונאמי. האישה, ששרדה את הצונאמי בכך שנאחזה בקורה מתקרת ביתה, בעת שהמים עלו, איבדה שלושה מתוך ארבעת ילדיה. הלומה מצער עצום, הפיזיולוגיה של הלב יכולה לשלם על כך בהצתת התקף לב גורלי הידוע למדענים כסינדרום הלב השבור. מחזורים בלתי פוסקים של הבעת הצער הינה דרך אחת להקל על לחץ מסוכן זה. עם אספקה של הקלה זמנית, מחזורים חוזרים של ביטויי צער יכולים להשאיר את האדם מותש.

 

בעוד שקתרזיס של צער החוזר על עצמו מצביע על  חוסר יכולת של פיזיולוגית הגוף לשאת חוויה מציפה, האדם יכול להיות בלתי מסוגל לחוש את הצער בעצמתו בתוך גופו ולשאת אותו, וכך לא ישיג את התחושה שהוא יכול לחיות דרכו או לחיות אתו. סיטואציה כזו טומנת את הסכנה שאנשים נואשים מגיעים למסקנה שהם אינם יכולים לחיות בלא אלה אותם הם אבדו או שאינם יכולים לשאת חיים עם צער על האובדן שלהם. אשמת הניצולים בסיטואציות בהן אדם שורד לאחר ילדו, מצב בו מרבית האנשים שעברו זאת מתארים אותו כחוויה האיומה של חייהם, יכולה להיות מציפה כשלעצמה. היכולת לשאת את העצמה של הצער בגופו של אדם מובילה להיותו של האדם מסוגל להיות מודע לכך שהוא יכול לשאת זאת, לחיות עם זה ודרך זה. מטרת העבודה עם אם מתאבלת זו הייתה להביאה לשים לב לגופה על מנת לווסת אותו להיות מיכל גדול יותר של הצער שלה, כשהוצפה בגלי צער, שהסיגו אותה, וזרקו אותה לתוך מחזורים מתישים של הבעת צער וייאוש, כאשר בקשה למלל את אובדנה, צערה, ואשמת השורדת שלה.

העבודה נעשתה תוך הדרכה חינוכית, מודעות (AWARENESS), תנועה, מגע, והרבה אמפטיה. לאחר המפגש, היא נשארה מאחור לנוח ולהסתכל כיצד מטפלים באחרים. בראיון מעקב לאחר ארבעה שבועות, היא דיווחה שהיא חשה שיפור קל מאז הטיפול. זו אחת הדוגמאות היכן שטיפולי מעקב היו מאוד שימושיים.

 

הילד שלא היה מפסיק לבעור מחום

 

חברת צוות לוסיה ריבאס, טיפלה בתינוק בן 9 חודשים בעזרת מגע. מגע לעתים קרובות אינו רק הכרחי, אלא גם יעיל ביותר בעזרה לפיזיולוגיה של ילד בטראומה לעבד את הטראומה ולשוב לוויסות עצמי. התינוק היה בן 3 חודשים כשהצונאמי הכה. ההורים – שניהם נהרגו מן הגל- הניחו אותו בתוך מגרה, מעל ארון. המגרה צפה הרחק במהלך הגלים המרובים של הצונאמי. אחיו מצא את התינוק תלוי בחולצת הטי שירט שלו על ענף עץ, מספר שעות לאחר מכן, קילומטר אחד מהבית ההרוס. מאז האסון התינוק סבל מחום נמוך קבוע, עם שיאי חום גבוהים בערך פעמיים בחודש. דודתו חזרה ושבה בחפשה עזרה רפואית למצבו, כשכל מה שנאמר לה היה שאין שום דבר בלתי תקין אצלו שיש להסבירו. לוסיה המתמחה גם ברפואה פיזיולוגית ואנרגטית, מצאה את הדפוסים הפיזיולוגיים והאנרגטיים בריאות ובחלק האחורי של הצוואר שלו שהיו במצב של היעדר נכבד של ויסות (DISREGULATION). כשדפוסים אלה החלו להיעלם עם הטיפול במגע, הריאות שלו הפכו מכבדות  לקלות יותר והוא התחיל לנשום טוב יותר. הוא התחיל לצחוק, עיניו ופניו הפכו רכים ורגועים יותר.

 

סיכום

 

הניסיון של טיפול בניצולי צונאמי בהודו ביסס את היעילות של גישת הטיפול הפסיכו-פיזיולוגי קצר- הטווח בטראומה, המבוססת על  SOMATIC EXPERIENCINGהרבה מעבר לציפיותינו. הגופים הלא-ממשלתיים עמם עבדנו בהודו הביעו עניין רב בהמשך ההכשרה, הטיפול והמחקר בגישה זו. TRAUMA VIDYA (VIDYAידע בסאנסקריט) הנה ארגון שלא למטרות רווח בארה"ב שנועד לקדם פרויקטים בנושא טראומה בהודו ובמדינות אחרות

Selvam. R. Treating Tsunami Survivors for Trauma; The Effectiveness of a Short-Term Psycho-Physiological Trauma Treatment Approach Among South Asian Tsunami Survivors
Journal of Holistic Healthcare. Volume 2 Issue 4 November 2005.

המאמר תורגם על ידי ד"ר קארן לרנר מטפלת ומדריכה בשיטת SE

[2]Levine, P., & Fredrick, A. (1997). Waking the Tiger: Healing trauma through the innate capacity to transform overwhelming experiences. Berkeley, CA: North Atlantic Books.