במאי 2016, יצאתי למחנה הפליטים אידומני (Idomeni) בצפון יוון, במטרה להגיש סיוע רגשי והדרכה לאנשי מקצוע ומתנדבים העובדים עם פליטים במחנה, דרך ארגון סיוע בינלאומי. המחנה נמצא מרחק קצר מהגבול הסגור במקדוניה – השער אל החופש ומדינות המערב. חלומם של הפליטים ששהו במחנה היה לחצות את הגבול ולהגיעrefugees למערב אירופה, בעיקר לגרמניה, אוסטריה ושוויץ. באותה תקופה שהו במחנה כ 12,000 איש.

במהלך העבודה במחנה, הזדמן לי לעבוד בבית הספר המקומי, הן עם הצוות החינוכי והן עם התלמידים. צוות המורים כלל מתנדבים שהגיעו מרחבי אירופה וכן מתנדבים מבין הפליטים שלמדו את הילדים ערבית. יום אחד פנתה אלי מנהלת בית הספר ובקשה שאפגוש את אחד המורים שעבר אירוע טראומטי קשה. היא ספרה לי שיהיה עלי לשכנע אותו לבוא לטיפול, מאחר והוא איש צעיר וגאה, אך לדבריה מאד זקוק לתמיכה. המנהלת הספיקה להכיר את העבודה שעשיתי עם הצוות והילדים ואף הספיקה “לטעום” מהו SE®. הטיפול ב SE® נמצא מתאים לבעיות, להן נדרש פתרון מיידי, בידיעה שמדובר בהתערבות קצרה בתנאי אי ודאות, ושהקליינט יכול להעלם באותו היום, בניסיון לעבור את הגבול לעבר מדינות המערב.

פגשתי את המורה, מ’ בחצר בית הספר. איש צעיר בשנות העשרים שלו. הוא חייך במבוכה ואמר שאין לו צורך בטיפול. השיחה התנהלה בעזרת מתורגמן, לאור כך שמ’ אמר שאינו שולט היטב באנגלית.

הבטתי עליו ובחנתי את שפת הגוף שלו. מ’ – קטן קומה, שרירי, פניו חייכניות אך ידיו אוחזות בסיגריה בחוסר שקט. שפת הגוף אמרה דריכות ועצבנות. נע מרגל לרגל, כשלא מעשן, מלטף את זקנקנו, העיניים תרות סביב. החיוך נשאר קבוע. בקשתי לשמוע מה קרה, והוא ספר כי יומיים לפני כן, הופצצה העיר בה מתגוררת משפחתו, ולמרות שכולם נשארו בחיים, חלקם, כולל אמו, פצועים ואינם יכולים לקבל טיפול רפואי. הסתבר כי, העיר נתונה במצור מזה תקופה, וכל בתי החולים והמרפאות מגוייסים לטובת הלוחמים.

“מה את יכולה לעשות עבורי?” שאל בהתרסה. “האם תוכלי לספק טיפול רפואי לאמא שלי?”. הבטתי בו, מבלי יכולת לענות. הוא אפילו לא ידע שאני מישראל. “הלואי שיכולתי לעזור לאמא שלך ולשאר בני המשפחה” השבתי, מנסה לגייס את כל החמלה שבלבי כלפי האיש הצעיר. “בכל זאת, יכול להיות שאוכל לסייע לך, פה, במקום בו אתה נמצא”. עיניו של מ’ פגשו את עיני, היתה בהן סקרנות: “או קי, אני נותן לך הזדמנות ונראה מה את יודעת לעשות” אמר בהתרסה.

קבענו שיגיע אלי לאוהל, אחר הצהריים יחד עם המתורגמן, אף הוא פליט צעיר מסוריה.

אחר הצהריים הגיע מ’, קבלתי אותו באוהל שהועמד לרשותי. האוהל שכן בין אוהלים רבים של פליטים, ללא פרטיות, השמיכות שנפרשו על הרצפה היו רטובות מגשם שירד כמה ימים לפני כן, והפיצו ריח קל של עובש. בפנים האוהל היה חם ודי מחניק. אלו היו התנאים לספק מקום בטוח. כבדתי אותו במים, ובקשתי ממנו לשבת בנוח. קצת קשה לשבת בנוח על שמיכה רטובה, אך למ’ לא היה אכפת. התיישבנו שלושתינו: מ’, המתורגמן ואני בישיבה מזרחית על השמיכות, ומ’ התחיל לספר מה קורה לו. ברגע שראיתי שהוא נכנס לעוררות, עצרתי אותו ובקשתי שיספר מה קורה לו בגוף. בהתחלה הוא היסס, שלח מבט לבקש עזרה מהמתורגמן. המתורגמן המיומן, סימן לו לעשות כדברי. אחרי הפעם השלישית, היה לו קל יותר להתחבר לשפה ולגוף, הבעת הפנים הביעה מבוכה, והחיוך, עדיין היה שם.

כאשר הצליח להכנס לגוף התחלנו לעבוד על משאבים. כאשר שאלתי אותו אם יש משהו שעושה לו טוב, או שהוא אוהב לעסוק במשהו מסויים, או אם הוא מוצא משהו טוב בעצמו, הניד את ראשו ב”לא” מוחלט. שום דבר לא עושה לו טוב, הוא לא אוהב לעשות כלום, והוא שונא את עצמו. עקבתי אחרי שפת הגוף. מ’ היה באי שקט, מולל את ידיו (אי אפשר היה לעשן בתוך האוהל). אי אפשר היה לבקש ממנו לספור צבעים או אובייקטים בחלל האוהל. בקשתי ממנו להניח יד על הלב ויד על הבטן. מ’ ציית. תוך דקה או שתיים גופו נרגע – כבמטה קסם. יחד עם הרוגע בגוף הגיעו הדמעות. אל הדמעות התלוו גם בטויי רגש: געגועים למשפחה, אהבה לאמו, געגועים למדינה בה נולד וכעס גדול על השלטון והמלחמה שאילצה אותו לברוח ממנה – ולהפוך בן רגע, מסטודנט בן תפנוקים לפליט חסר כל, החי בחוסר ודאות וחוסר ידיעה. התחלנו לעבוד על משאבים, על האהבה לאם, על המשפחה ועל החלקים הטובים שמזהה בעצמו. מ’ ראה את אמא שלו בתוך לב לבן גדול, השומר עליה מכל רע, קרקע את התמונה בגוף, והגוף – השיב בסימני פריקה. אחר כך עברנו לקרקע שני משאבים נוספים בגוף. כך, כשהתחזק, הצלחנו לעבוד על הדאגה שלו למשפחה –מה באפשרותו לעשות ואיך. ברגע שגופו של מ’ נרגע, החיוך הפך אמיתי, ונעלם ברגעים בו הביע רגשות אחרים כמו עצב, דאגה או כעס. הפגישה הסתיימה, מ’ כבר השתכנע שיש ל SE® דרך לסייע לו. הוא אמר למתורגמן בערבית שאני קוסמת. המתורגמן השיב לו: אמרתי לך שכדאי לך. מ’ חייך  -הפעם מכל הלב.

למחרת, כשהגיע לפגישה, החיוך היה ענקי, כששאלתי אותו איך הייתה שנת הלילה, ענה: “ראיתי את אמא שלי בתוך הלב הלבן, והיא שמרה עלי כל הלילה”. המשכנו להפגש עוד כמה פעמים עד שיום אחד נעלם ללא הודעה  – יצא לגנוב את הגבול ולהמשיך בדרך הארוכה לעתיד לא נודע. אינני יודעת מה עלה בגורלו, אך לפחות הוא יצא לעבר הלא נודע מצוייד בכמה כלים שיעזרו לו להתמודד במצבים הקשים הצפויים לו.

-ד”ר בתיה שפי, SEP
batia@healingtrauma.org.il